אבי, דוד גלנט, ומשפחתו היו בין המשפחות היהודיות שהתגוררו בכפייה בסן מרטין וזובי בשנת 1943. הוא היה סגור מאוד לגבי כל מה שקרה; או שהוא לא היה יכול, או לא יכול, לדבר על זה אלא עם ניצולים אחרים שהבינו לגמרי. אבל הוא הבין שעדי ראייה כמוהו מזדקנים, ושחוויית החיים שלהם הופכת להיסטוריה רחוקה. הוא החל להרצות בפני קבוצות בתי ספר ואף להתראיין לפרויקט ההיסטוריה שבעל פה של מוזיאון השואה בארצות הברית (ראו
collections.ushmm.org/search/catalog/irn512340).
הוא ביקש ממני לכתוב את זיכרונותיו ולקרוא להם "פן נשכח": הצהרת כוונות כדי להבטיח שנזכור, שההיסטוריה הזו לא תאבד. למרות זאת, לראיין אותו ולגרום לו לדבר על חוויותיו היה די קשה. התיאורים שלו היו כל כך דלים, כל כך ענייניים, שלפעמים זה הרגיש כמו אכזריות להמשיך. פרסמנו את זיכרונותיו ביולי 2012. הוא נפטר שנה לאחר מכן, ב-3 במרץ 2013. אני אסירת תודה לקרוא סיפורים של משפחות אחרות בניוזלטר הזה, והודות לדוד ברנהיים שמצא אותי ויצר איתי קשר, לדעת שהקהילה הזו של ניסיון והישרדות קיימת. אני מקווה שאוכל להצטרף למארשה שנה אחת.
אבי נולד בפריז בשנת 1927 למהגרים יהודים. המשפחה שהתה בפולין, ולאחר מכן היגרה לגרמניה בימי דעיכתה של רפובליקת ויימאר. בשנת 1924, כאשר מצבם של היהודים בגרמניה הורע עד כדי סכנה, עברו סבי וסבתי יהודה ושושנה עם שלושת ילדיהם ילידי גרמניה למדינה היחידה שקיבלה אותם בקלות: צרפת. המשפחה הוגדרה כפליטים רוסים חסרי אזרחות. אבל מכיוון שאבי נולד בפריז, הוא היה אזרח צרפתי. אזרחותו השפיעה במהלך המערכה הנאצית נגד יהודי צרפת.
אבי היה בן 14 כשפריז נפלה בידי הנאצים ב-1941. יהודה החליט שתפקידו היחיד הוא לשמור על המשפחה מאוחדת. החלטה זו הנחתה את מעשיו עד סוף ימיו. משפחתו של אבי – יהודה ושושנה, ילדיהם בטי, רנה, אדולף ואבי דוד – ברחו מפריז ועשו את דרכם לנים. החיים התנהלו בשגרה כמעט נורמלית עד אפריל 1943, כאשר האיטלקים הכניסו את כל היהודים לתחום שיפוטם למגורים כפויים בסן מרטין וזוביה.
אבא שלי אמר שזה לא רע; היו שם עוד המון יהודים. רבים מהם היו אנשים שהכירו מהקהילה היהודית בפריז. הם היו חופשיים לבוא וללכת כל עוד הם הציגו את עצמם בפני הקרביניירי לבדיקות פעמיים ביום. הם הרגישו כל כך בנוח תחת סמכותם של האיטלקים, שהם עודדו חברים פריזאים שעדיין הסתתרו להצטרף אליהם. (חבריהם סירבו.) המשפחה אפילו חגגה כמה אירועים נפלאים: נישואי אחיותיו של אבי ולידת בנה של אחותו רנה, דניאל. אך לאחר כניעת האיטלקים בספטמבר 1943, הוזהרו התושבים היהודים של סן מרטין וזובי שהמצב עומד להשתנות. משפחתנו הייתה בין 1,000+ היהודים שעשו את הטרק מעל האלפים ברגל. הם קיוו להגיע לקונאו שבאיטליה, שם לעלות על רכבת לרומא ולהגיע למקום מבטחים עם כוחות בעלות הברית.
המשפחות היהודיות חולקו לשלוש קבוצות. המשפחה שלנו הייתה בקבוצה הראשונה. אבי נזכר בשבוע אומלל על השביל: סחבו מה שיכלו, ישנו "קשוח" בכל מקום שבו היו עם רדת החשיכה. הקלה מסוימת נרשמה כשהגיעו לקול דה פנסטרה (Col de Fenestre), שם העמידו אותם פרטיזנים איטלקים (חיילים לשעבר) בצריפים למשך הלילה. למחרת בבוקר המשיכו המשפחות לקונאו, אך מעולם לא הצליחו להגיע. הנאצים יירטו פקודות של המחתרת בניס. משפחות אלה נפגשו על ידי דיוויזיית הפאנצר ה-12 של אדולף היטלר. הם נכלאו בצריפים בחיל מצב איטלקי ישן בבורגו סן דלמצו.
בזמן שהותם בבורגו הם יכלו לעשות כרצונם בתחומי חיל המצב, ואפילו הקימו מטבח ובית ספר לילדים עם חברי קהילה שהתייצבו ללמד. עם זאת, השגחתם הצמודה של הנאצים מנעה מהם לשמור על מסורת יהודית כלשהי. כשמזג האוויר התהפך בנובמבר, הועלו המשפחות על רכבת לדרנסי וטופלו. ב-7 בדצמבר 1943 הם נדחסו לקרונות משא סגורים, 150 איש בכל קרון, עם דלי אחד לפסולת, קצת לחם ומים וללא מקום לשבת. הם נשלחו לאושוויץ.
אבי היה היחיד ממשפחתו הקרובה ששרד. הוריו, אחיותיו ואחיינו התינוק דניאל נשלחו לתאי הגזים עם הגעתם לאושוויץ. אחיו אדולף, שהבין שהוא עצמו לא יצליח, אמר לאבי: "אתה האחרון. אנחנו לא מתים". כשהוא מהרהר בזמנים ההם, אבי הוסיף שכדי לשרוד, "אתה לא מחכה למוות. אתה מחכה לשחרור". הוא שרד שנתיים במחנות אלה.
אחרי השחרור אבא שלי חזר לפריז, אבל הוא נאבק. הוא דחה את היהדות וסירב ללכת לבית הכנסת. השהות בצרפת הייתה קשה מדי: זיכרונותיו, צערו, טינתו ואשמת הניצולים, היעדר משפחתו או משאבים להתניע מחדש את חייו, מנעו ממנו להרגיש בבית בארצו. כשחברתה לשעבר של אחותו רנה, מלוין הירש, יצרה איתו קשר, הוא הבין שיש אפשרות אחרת. מלוין הייתה יהודייה וינאית שהיגרה לארצות הברית עם משפחתה בשנת 1938. לאחר המלחמה עקבה אחר רשימות השבים של העיתונים וחיפשה שמות מוכרים. באמצעותה חידש אבי את הקשר עם בני משפחה שהיגרו לארצות הברית לפני "חוק הרחקת הזרים" של 1924. הם נתנו לו חסות והוא הגיע לארצות הברית ביוני 1946. בן 19 היה במותו.
הצטרפותו למשפחתו הנותרת באוקלנד, קליפורניה ובסופו של דבר הפגישה עם אמי ג'ין היו במרכז החלמתו של אבי. הם עזרו לו לחזור לאנושות ולשוב ליהדות לאחר השואה. היהדות עיצבה אותו כילד, והקהילה היהודית באוקלנד הרימה אותו כניצול, כבעל וכאבא.
תודה שכללת את הסיפור שלנו.
ריסה גלנט
"אני במקור מהחוף הצפוני של קליפורניה, אבל כרגע גר בסיאטל, וושינגטון, לשם הועברתי לעבודה ב-2013. החוף ליד מפרץ האף מון הוא עדיין הבית, כך שבן זוגי ואני מטיילים לעתים קרובות בין השניים עם הכלבים שלנו. עבודתי הייתה בהייטק, ממנו פרשתי בשנת 2022. אנחנו נהנים מטיולי דרכים, פרויקטים אמנותיים, טיולים "עם הכלבים שלנו, ובאופן כללי מאטים את הקצב שלנו בחיים.
אני והאחים שלי גדלנו בידיעה שהמשפחה של אבא שלנו אבדה במלחמה. היינו שומעים את הסיוטים שלו כשהיינו קטנים. הייתי נער כששאלתי את אבי שאלה פשוטה לכאורה: "מה קרה?" אבי היסס, אבל אז נתן מתווה קצר. הרגשתי נורא כי היו לו שוב סיוטים במשך שבועות לאחר מכן. די מחוץ לטכנולוגיה, אני סופר מאז שהייתי קטן. זו אחת הסיבות לכך שאבי ביקש ממני לכתוב את זיכרונותיו לקראת סוף חייו, אבל החלק השני הוא ששאלתי את השאלה הפשוטה הזאת לפני זמן כה רב: "מה קרה?" מסע הזיכרון וההיסטוריה שלנו התחיל שם.
אבא חזר לבקר את סן מרטין וזובי בשנת 1986 עם אמא. בעלת הבית של משפחתו עדיין הייתה שם והיה להם איחוד נהדר."
