זהו הטקסט הנאום שנשאה דניאלה קראוטהמר בסן מרטין וזובי בספטמבר 2019.
בונז'ור,
זה מאוד מרגש עבורי להיות כאן היום בסנט מרטין וזובי, לראות במו עיניי את הכפר שאבי דיבר עליו כל כך הרבה שנים. כאן, כילד קטן בן 11, הוא זוכר בחיבה את הכנסת האורחים החמה של תושבי הכפר הזה בתקופת השואה, כאשר רוב יהדות אירופה לא שרדה. הסיפור שלו ושל משפחתו הוא לא פחות מנס, שכן המזל שיחק תפקיד מרכזי בהישרדות משפחתו וחלק מהנס שלהם התרחש בכפר הזה. שנים רבות אבי רצה לחזור לסן מרטין וזובי, לומר תודה בעצמו לתושבים, אך בשנת 2000 נפטר בגיל 67.
אז אולי בגלל זה אני כאן היום בשביל אבא שלי והמשפחה שלו. הרשו לי להציג את עצמי. שמי דניאלה קראוטהמר, נכדתם הבכורה של נפתלי ורוז קראוטהמר, שהגיעו לסן מרטין וזובי עם שלושת ילדיהם, סימון, יוליוס וסוזן. אבי היה סימונֶה ששינה את שמו לאחר המלחמה לסיימון. אני מירושלים ונמצאת כאן יחד עם בעלי זרח ואחי מוטי ואשתו דבורה, מסיאטל, ארה"ב. איתי נמצאים גם בת דודתי שרון אלברט ובעלה סטיב. אמא של שרון, סוזן, דודתי, הייתה ילדה בת ארבע בסן מרטין וזובי.
אבי נולד בהנובר שבגרמניה בשנת 1932 להורים יהודים שהגיעו כמה שנים קודם לכן מקולמיה שבפולין. דודי ז'ול קראוטהמר נולד שנה לאחר מכן, גם הוא בהנובר. כשהמצב בגרמניה נעשה מסוכן יותר ויותר, הם עברו לפריז בשנת 1938 ובשנת 1939 נולדה דודתי, סוזן.
משפחתי התגוררה בפריז עד 1942, כאשר סבי וסבתי ראו שמסוכן מדי להישאר שם ושלחו את אבי ודודי לדאול שבצרפת להתארח אצל משפחה נוצרית צרפתית. הם קיבלו שם משפחה צרפתי ותעודות זהות מזויפות. הם היו קתולים "טובים" וביקרו בכנסייה באופן קבוע. אבי אמר שהם צריכים להיזהר בכל מילה שהם אומרים כדי לא לעשות שום טעות שעלולה לבגוד ברקע שלהם.
אני לא יודע באיזו שנה סבא וסבתא שלי ודודה שלי הגיעו לסן מרטין ויזובי. עם זאת, מתישהו בשנת 1943, אבי ודודי נשלחו מדאול להצטרף להוריהם ולאחותם התינוקת בסן מרטין ויזובי. אני לא יודע את הפרטים של איפה הם גרו בסן מרטין ויזובי או שמות של משפחה שבה הם השתכנו.
אבי היה בערך בן 10 כשהגיע לסנט מרטין וזובי וממה שהוא אמר לי, יש לו זיכרונות טובים מהזמן שבילה שם, הוא לא היה מסוגל להשוות איך חיים "נורמליים" צריכים להרגיש, כמו 6 השנים האחרונות הוא לא היה בשום חיי משפחה נורמליים.
אני חייב לומר שאני מרגישה שמסירת המידע אלי מאבי מאותו יום בספטמבר 1943, כאשר היהודים מסן מרטין וזובי ברחו מהנאצים ונמלטו דרך האלפים, באה מהבנתו של ילד בן 11, שתיאר את המסע מעל ההרים כהרפתקה. אני בטוחה שכילד צעיר אבי לא הצליח להבין עד הסוף שחייהם בסכנה והטיפוס היה עניין של חיים ומוות. הוא סיפר לי כמה קשה היה לאמו לטפס על האלפים. הוא גם סיפר לי כמה פעמים איך לילה אחד הם היו עייפים ובמקום לישון בצריפים האיטלקיים עם הפליטים האחרים, סבא שלי עשה צ'ק אין במלון. אני לא יודע איך הם הצליחו להירשם למלון, אבל זה הציל את חייהם כי באותו לילה הנאצים הדביקו אותם ואלה שנשארו בצריפים נתפסו על ידי הנאצים. הוא אמר לי שהצריפים נשרפו אבל אני לא מוצא שום הוכחה למידע על זה, אז אני לא יודע אם זה נכון או מדמיונו.
משפחתי המשיכה להתקדם עד שהגיעו לרומא שבאיטליה, שם הכניס סבי את אבי ודודי לפנימייה נוצרית. שוב, הם היו צריכים ללמוד שפה חדשה והלכו לכנסייה כל בוקר וערב. אבי הפך לתלמיד מצטיין והכיר היטב את טקס המיסה היומית כדי להפוך לנער מזבח. סבתי ודודתי היו במנזר נשים ברומא וסבי הסתתר בכמה מקומות.
בשנת 1943 שמע סבי על ספינה שנוסעת לארצות הברית. עם קצת מזל, הם נבחרו להיות חמישה מתוך 982 הנוסעים שנסעו לאוסוויגו, ניו יורק, ארה"ב. מכיוון שגבולות ארצות הברית נסגרו בפני כל המהגרים, הם היו אורחיו של הנשיא רוזוולט והושמו במחנה פליטים עד לאחר המלחמה בשנת 1945.
אבא שלי למד בבית ספר במחנה הפליטים וחגג שם בר מצווה. יש דעות שונות על איך היו החיים במחנה פליטים, אבל אפשר לומר שלמרות שעכשיו הם היו בטוחים, עדיין אי אפשר לקרוא לזה חיים "נורמליים".
בתום המלחמה הם לא נשלחו חזרה לאירופה, אך הורשו להיכנס לארצות הברית עם הגירה רגילה.
מאוסוויגו, משפחתי קבעה את ביתה בברוקלין ניו יורק. המשפחה הפכה לאזרחית ארצות הברית. כל שלושת הילדים למדו באוניברסיטה ונכנסו למקצועות.
לסיימון, ג'ולס וסוזן נולדו תשעה ילדים בסך הכל, שנולדו בארצות הברית. מתשעת הילדים נולדו 24 נכדים שנולדו בארה"ב ובישראל ומהם נולדו למעלה מעשרה נינים ואנחנו מצפים להרבה יותר.
הוריי עברו לירושלים בשנת 1989. אבי תמיד אמר שבשלושה דורות, כל דור נולד ביבשת אחרת – גרמניה, ארה"ב וישראל.
סבתי נפטרה בשנת 1973, סבי בשנת 1978, אבי בשנת 2000 ודודי בשנת 2010. דודתי, סוזן, שהייתה כבת ארבע בסנט מרטין וזובי חגגה זה עתה את יום הולדתה ה-80, חגגה במפגש משפחתי גדול, בהשתתפות בני משפחה מרחבי העולם.
אני כאן היום כדי לספר לכם שהסיפור המשפחתי שלי הוא רק דוגמה לסיפורים משפחתיים אחרים בכך שבימים האפלים ביותר של השואה, היו מעשי חסד ונדיבות הומניטריים. יותר מ-75 שנים מאוחר יותר, בשם משפחתי, אני רוצה להודות לסנט מרטין וזובי על האירוח שלהם כלפי משפחתי.
אנא הרשו לי גם לומר תודה למר דוד ברנהיים על ארגון האירוע הזה, כי בלעדיו לא הייתי כאן היום.
מרסי בוקופ ושלום.
דניאלה קראוטהמר
ירושלים
