15 בספטמבר 2024 – Col de la Cerise
אני בלה קול דה סריז עם הקבוצה שמגיעה מסן מרטין וזובי ועם אלה שמגיעים מבורגו סן דלמאצו, איטליה. אנחנו שרים "או בלה צ'או". זה צהריים, 15 בספטמבר 2024. זו הפעם הראשונה שלי בסנט מרטין. אבל… למה אני כאן? למה עכשיו?
2022 – בחיפוש אחר העבר
בשנת 2022 אבי נפטר, והבנתי שלעולם לא אוכל שוב לשאול אותו שאלות על חייו או מחשבותיו. כמה שבועות לאחר מכן, אחותי, אידה, שלחה לי עותק של תעודת הלידה של אמי, שהייתה נחוצה למסמכים לאחר מות אבי. הוא הכיל כמובן את שמות אמי, אבל גם את שמות הוריה וסביה. בפעם הראשונה הבנתי כמה מעט אני – ואמי ואחותי – ידענו על משפחתה. סבי וסבתי רבתא, שמעולם לא היו חלק מחיי, הפכו עכשיו למציאותיים, והרגשתי צורך לחפש אותם.
אתמקד כאן במשפחתה של סבתי, שהיא זו שקשורה לסנט מרטין. כשהתחלתי את החיפוש שלי, כל מה שידעתי היה שמאז 1928 ועד 1933 סבתי התגוררה בברצלונה עם אביה, אנריקה (אנרי, הרשק, הנריק, הרשל, היינריך) קוקייה, אשתו השנייה, רוזה, וילדיהם. הוא היה חייט וככל הנראה כל המשפחה עברה לברזיל בשנת 1936. לא ידעתי דבר על סבתי רבתא, פריידה.
לאחר מספר שבועות של חיפוש באינטרנט, לא הצלחתי למצוא שום זכר לסבא רבא שלי, אנריקה קוקייה. היה רק אנריקה קוקר אחד, שהתיישב בברזיל בשנת 1956, אבל פסלתי את המידע הזה מספר פעמים, מכיוון ששם המשפחה והתאריכים לא תאמו. אבל יום אחד החלטתי ללחוץ על הקישור, ומה שגיליתי היה כרטיס הגירה של חייט פולני, יחד עם תמונה של אדם שכמעט בוודאות היה סבא רבא שלי. הוא היה דמיון בולט לסבתא שלי, למרות שהיא הייתה הרבה יותר יפה!
ממצא זה הפך לנקודת המוצא שלי. בהדרגה, חשפתי שפע של מידע – מסמכים, עדויות… אנריקה ומשפחתו לא עברו לברזיל בשנת 1936, אלא לאורוגוואי בשנת 1948. אז, מה קרה בינתיים?
1887 – 1924: זוולן – ורשה – קטוביץ – פריז – מדריד
סבתי, פאני (פאיגה-רוחלה), הייתה בת מנישואיו הראשונים של אנריקה. היא נולדה בוורשה בשנת 1913, שם גרו אנריקה ופריידה, אשתו הראשונה, ושם עבד אנריקה כחייט. אנריקה ופריידה נולדו בזבולן, פולין, בשנת 1891 ו-1887 בהתאמה. גם היה להם בן. הנישואים לא צלחו, והם התגרשו.
משנת 1914 שירת אנריקה בצבאות רוסיה/סובייטים במהלך מלחמת העולם הראשונה וסיים במחנה שבויים גרמני לחיילים רוסים ורומנים בקטוביץ. הוא יכול היה לבוא וללכת, ונאלץ להישאר ללילה במחנה. באחת הטיולים בסביבות שנת 1919, אנריקה פגש את רוזה, שנולדה בצ'נסטוחובה בשנת 1901. בנם הראשון, פדריקו, נולד בקטוביץ בשנת 1920.
בשנת 1920 קטוביץ הייתה חלק מגרמניה, אך בשנת 1922, לאחר משאל העם שלזיה עילית, היא הפכה לחלק מפולין. החיים בקטוביץ – כמו במקומות רבים אחרים – הפכו קשים מאוד עבור היהודים, ואנריקה ורוז החליטו לעזוב ולנסוע לפריז, בתקווה לעתיד טוב יותר למשפחתם. אבל אנריקה הבין עד מהרה שזה די מסובך עבור חייט פולני לעבוד באופן חוקי בפריז, אז ב-1923/24 הם עברו למדריד, שם התגורר אחיה של רוזה, חוליו (יהודה). במדריד נולדה בתם השנייה, טולה.
1924 – 1934: מדריד – ברצלונה – האיים הקנריים/טנג'יר
שנה לאחר מכן הם עברו שוב – הפעם לברצלונה. העיר הציעה הזדמנויות טובות בהרבה באותה תקופה עבור אנריקה, עם תעשיית בגדים משגשגת ונוכחות יהודית משמעותית במגזר זה. בברצלונה נולדה הילדה השלישית, רג'ינה, בשנת 1927, והרביעית, פרננדו, בשנת 1929. בזמן שגר בברצלונה, אנריקה שלח לקרוא לסבתי, שהייתה בוורשה, והיא הגיעה בשנת 1928 בגיל 15. אין ספק שההחלטה הזו הצילה את חייה. אמה, פריידה, נספתה בגטו ורשה בשנת 1941 ואחיה, פרטיזן, נורה על ידי הגרמנים.
בסביבות שנת 1931 סבתי פגשה את סבי, סלומון, מסוקאל, בברצלונה, ובספטמבר 1933 נולדה אמי, אאידה. הם החליטו להגר לארגנטינה, וכצעד ראשון עברו לגראן קנריה בשנת 1934. באותו הזמן, אנריקה ורוזה החליטו לעבור לטנג'יר, ככל הנראה עקב עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וחוסר היציבות הפוליטית בספרד.
בשנת 1935, סלומון, שכבר היה בארגנטינה בין השנים 1926 ל-1930, נסע לשם שוב כדי לארגן את הוויזות לפאני ואאידה. אך פרצה מלחמת האזרחים והאיים הקנריים הפכו מבודדים למדי משאר העולם עד סוף מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. במהלך תקופה זו פאני איבדה קשר עם סלומון ועם אנריקה והיא לעולם לא יצרה איתם קשר שוב. פאני ואיידה נשארו באיים הקנריים, בטנריף, שם נולדנו אחותי ואני.
1934 – מרץ 1943: טנג'יר – ברצלונה – צ'סטויובה – מראנו – ניס
כפי שציינתי קודם לכן, אנריקה ומשפחתו עברו לטנג'יר בשנת 1934. אבל בשנת 1936, עם השתוללות מלחמת האזרחים בספרד, הם החליטו לחזור לברצלונה, כנראה כדי להשיג מסמכים שיאפשרו להם לנסוע לדרום אמריקה, שם יהיו בטוחים. ברצלונה הייתה בצד הרפובליקני, ולמרות שייתכן שלא הייתה המקום הטוב ביותר באותה תקופה בגלל המלחמה, אנריקה היה מודע לעובדה שרוב מדינות אירופה לא יאפשרו כניסה חוקית של יהודים בעלי דרכונים פולניים.
בפברואר 1937 החלו כוחותיו הלאומנים של פרנקו להפציץ את ברצלונה, וזמן מה לאחר מכן החליטו בני משפחת קוקר לחצות את הרי הפירנאים. מכיוון שהיו להם דרכונים פולניים בתוקף, הצרפתים אמרו להם שהם לא יכולים לשהות שם. אז, עד אביב 1937 הם היו שוב בפולין, בעיר הולדתה של רוזה, צ'סטויבווה. אבל עד ה -17 ביוני פרץ מה שמכונה הפוגרום השלישי בצ'סטויבה, והיה להם ברור שעליהם לברוח למדינה בטוחה יותר.
באותה תקופה דרום אמריקה לא הייתה אופציה עקב מגבלות ההגירה. מכיוון שהילדים דיברו איטלקית, מאחר שלמדו בליסאום האיטלקי בטנג'יר, אנריקה ופדריקו הלכו לקונסוליה האיטלקית בוורשה והצליחו לקבל אשרות כניסה למדינה. איטליה הייתה באותה תקופה מקום טוב יותר מאחרות למשפחה יהודית, למרות שמוסוליני היה בשלטון. הם התיישבו במראנו, בדרום טירול, מה שהיה יתרון עבור רוזה ואנריקה בכך שדוברה גרמנית. אבל ב-9 במרץ 1939 הם נאלצו לעזוב את מראנו, מכיוון שחוקי הגזע של מוסוליני מאוקטובר 1938 קבעו תאריך זה כמועד האחרון ליהודים שהגיעו לאיטליה לאחר 1919 לעזוב את המדינה. הם נכנסו לצרפת באופן בלתי חוקי דרך ההרים והתיישבו בניס עד מרץ 1943.
מרץ 1943 – ספטמבר 1943: סנט מרטין וסוביה – סן ג'אקומו – אנטרקה – ולדיירי – קונאו – רומא
במרץ 1943 הייתה משפחתו של אנריקה בין המשפחות היהודיות שחיו באזור הכיבוש האיטלקי, אותן החליטו האיטלקים להתיישב בערים באלפים הימיים. האיטלקים נמנעו ממסירת המשפחות הללו לגרמנים באזור הכיבוש הצרפתי, בטענה שהן כבר היו כלואות באותן ערים.
בסן מרטין האחים, מפרננדו בן ה-13 ועד פדריקו בן ה-22, חוו אביב וקיץ נפלאים, למרות הנסיבות הקשות. הם תיקנו בריכת שחייה, הלכו לנהר, להרים, וכנראה ארגנו כמה מסיבות ריקודים, עם או בלי אישור איטלקי. הם חיו בסביבה מדהימה. מקס, החבר ובעלה לעתיד של טולה, היה שם גם הוא עם הוריו. עבור אנריקה ורוזה, זו בוודאי הייתה תקופה של חוסר ודאות וייסורים.
ב-9 בספטמבר, לאחר שביתת הנשק האיטלקית, כאשר הגרמנים כבשו את האזור, הם נמלטו חזרה לאיטליה דרך לה קול דה פנסטרה. הם היו קבוצה של אחד עשר אנשים (אנריקה ורוזה, הילדים, משפחתו של מקס ועוד זוג)… וכלב. הם חצו את המעבר לבושים בבגדים ונעליים רגילים, כשהם נושאים תרמילים שתפר אנריקה. הם הגיעו מהקולה בסן ג'אקומו, ומשם הלכו לכיוון אנטרקה, שם מצאו קופסאות מזון שהותירו אחריהם הקרביניירי, ולבסוף לואלדיירי שם נעזרו בראש העיר ובכומר.
כשהבינו שהגרמנים פלשו גם לאיטליה, הם החליטו שמסוכן מדי להישאר באזור (למרבה הצער, הערכה נכונה). הם ישנו לילה אחד בבורגו אך עזבו לפני שהגרמנים פתחו שם את מחנה המעצר. (מאוחר יותר, הגרמנים קראו בכרוזים שפרסו ברחבי האזור ליהודים מסן מרטין וזובי להסגיר את עצמם – אלה שהגיעו לבורגו גורשו לאושוויץ, כמו גם אלה שנותרו בסן מרטין). אז הם הלכו לכיוון קונאו. היה להם יתרון של דיבור איטלקית, מה שעשוי לעזור להם להיחשב כאיכרים במקרה של מפגש עם אנשי אס אס גרמנים, ובכך להימנע מלהיות מוכרים כפליטים מסן מרטין. בקונאו הם קנו כרטיסי רכבת לרומא, דרך גנואה, פירנצה ופיזה. הם שהו ברומא עד 1948, במסתור עד ה-4 ביוני 1944, אז שוחררה רומא.
1943 – 1948 – רומא – אורוגוואי, ברזיל והעולם!
מרומא הם עברו לאורוגוואי ומאוחר יותר לברזיל. כיום, אנחנו, צאצאיהם, מפוזרים בכל רחבי העולם: מיאמי, לוס אנג'לס, ניו מקסיקו, פורטו ריקו, פנמה, סאו פאולו, מונטווידאו, מקסיקו סיטי, הונג קונג, שוויץ, לונדון, מדריד וטנריף.
2023 – היום: יצירת קשר חוזרת
ב-4 באוגוסט 2023, תשעים שנה לאחר שסבתי איבדה קשר עם משפחתה, שלחתי אימייל לפליפה, בנו הבכור של פדריקו ונכדו הבכור של אנריקה, ובו הצגתי את עצמי. הוא ענה לי, ולהפתעתי אמר שהם ידעו על קיומנו, וחיפשו אחרינו, ללא הצלחה. כמה ימים לאחר מכן, הייתה לי שיחת וידאו עם מרקוס, בנו הבכור של פרננדו, וכמה ימים לאחר מכן פגישת זום עם אמי, אחותי וכל נכדיה של אנריקה ורוזה. זה היה מרגש עמוקות.
בדצמבר 2023 פגשתי את פליפה בברצלונה, שם ביקרנו במקומות שבהם גרו אנריקה ורוזה, הילדים וסבתי, פאני, בבתי הספר,…
באפריל 2024 נסענו אחותי, אשתי מרים ואני לסאו פאולו כדי לפגוש חלק מהמשפחה במהלך בר המצווה של אחד מניניו של אנריקה, בנו של מרקוס. זו הייתה חוויה מדהימה – ואפילו הייתה לי בר מצווה משלי! (למרות שבגיל 63, אולי כבר קצת עברתי את גיל הילדות…).
15 בספטמבר 2024 – Col de la Cerise… ועוד
במהלך המחקר שלי גם נתקלתי ב- Marche de la Mémoire והחלטתי להצטרף בשנת 2024. זו הייתה חוויה בלתי נשכחת – להגיע ביום שישי לטקס סטולפרשטיין ולארוחת ערב שבת, להשתתף באירועים שונים, ולעלות (ולרדת) לקול דה לה סריז, אחד המסלולים שבהם עברו משפחות יהודיות שנמלטו מסן מרטין וזובי לאיטליה. בקול, היו אנשים מכל הגילאים: מבוגרים, ילדים וגבר אמיץ בן 80 עם נכדו! זו הייתה חוויה מרגשת מאוד, הזדמנות לחלוק מחשבות וסיפורים עם צאצאים אחרים של ניצולים, ואפילו הזדמנות לקנות כמה ספרים על אירועי 1943 בחנות הספרים המקומית. אני רוצה להודות לדיוויד ולשאר הצוות על אדיבותם ועל הארגון הנפלא שלהם לפני ובמהלך סוף השבוע.
ביום שני, 16 בספטמבר, חציתי את גבול איטליה (הפעם ברכב), עצרתי בסן ג'אקומו – המקום הראשון שאליו הגיעה משפחתי – אחר כך באנטרקווה, שם הם נחו בכיכר העיר, לאחר מכן בוואלדיירי (שם אכלתי ארוחת צהריים נהדרת), ולבסוף עצרתי בבורגו סן דלמאצו, שם ביליתי זמן מה באנדרטה לכבוד יהודי סן מרטין וזוביה הנרדפים. משם נסעתי לקונאו, שם ביקרתי בתחנת הרכבת ובמרכז העיר היפהפה.
מקוניאו המשכתי לניס, שם קיבלו את פניי חברי היקר ברנרד – אותו פגשתי בסן מרטין – ואשתו הנפלאה. יחד ביקרנו בבית הכנסת וטיילנו ברחובות במרכז העיר ובצ'ימייז, שבהם בוודאי אנריקה ומשפחתו נהגו לבקר. נפגשנו גם עם מר ז'אן לואי פאניקצ'י במוזיאון דה לה רזיסטנס Azureenne , שהוא הנשיא שלו. גם ניצלתי את הזמן לבקר בסוספל, שם בנם הבכור של אנריקה ורוזה נכלא לזמן קצר בקסרן בשנת 1941.
בסך הכל, זה היה מסע מדהים – כזה שאני מקווה לחזור עליו השנה. והפעם, אם הכל ילך לפי הלוח זמנים, נהיה יותר מ-15 צאצאים מהמשפחה שלנו מכל רחבי העולם!
אלוורו דיאז
