רקע
בסוף השבוע שלפני ראש השנה, מיכאל ואני זכינו להצטרף לקבוצה מבית הכנסת בסוף שבוע נפלא בסן מרטין וזובי, כ-40 ק"מ צפונית לניס. דרום צרפת הייתה יחסית מקלט ליהודים במשך רוב תקופת מלחמת העולם השנייה, וכ-1,000 מצאו מקלט בעיירה זו, שם קיבלו הגנה, וכפי שלמדתי בטיול, נתמכים על ידי הג'וינט.
למרבה הצער, כפי שאנו יודעים מגורלם של אנשים כמו האמנית שרלוט סלומון שסיפורה סופר באקדמיה המלכותית בשנת 1998, ההפוגה מהנאצים לא החזיקה מעמד. וכך, כשסגר על היהודים בצרפת של וישי – ובדרום בפרט – התקרב, באוגוסט 1943 ארגן סן מרטין וזובי נתיב בריחה לאיטליה, שכבר נכנעה.
המסלול היה מעל האלפים. למעשה, היו שני מסלולים, ו-NNLS Trekkies, בראשות אריק וייגרט, כבר צעדה באחד המסלולים בשנה שעברה. השנה צעדו בעקבות הפליטים בדרך השנייה, לקול דה פנסטרה (Col de Fenestre), בגובה של כ-2,500 מטר. והשנה, בהיותה יום השנה ה -70 לבריחה, הביאה נוכחות ניכרת, כהוקרה הן לנמלטים והן לעוזריהם.
מוקדמות
מיכאל ואני הגענו לכפר ברכב, דרך שתי פניות בלבד מאנטיב – צפונה ומעלה לאורך עמק ואר, ואז דרך מתאר לאורך ערוץ עמוק וגבוה העוקב אחר מסלולו של נהר וזובי. דירוג הנוף הוא חמישה כוכבים.
כשהגענו לעיירה המקסימה עם הסידור הדרמטי של בניינים צפופים – שוכבים מעבר לשיפוע התלול וחוזרים אל הנהר, ולאחר שנכנסנו למלון שאריק הזמין בחביבות (האיש הוא פלא של ארגון, הכל נמסר במומחיות ובנדיבות עם מגע רך ביותר), התחלנו לחקור. וכך החל רצף המפגשים המענג – עם ברוס וג'וזף ריגל, עם אווה דייויס, עם ג'ודי ודייוויד ברל, ואז עם בריאן פלן ואריק. התכנסנו כולנו במרפסת של בר לקבלת שבת קידוש – אריק מייצר חלות, יין, כוסות ונרות, כמו ארנבים מכובע. המסיבה הייתה גדולה יותר עכשיו, עם איזבל ואיבור סנדון, ועוד שלושה זוגות שהצטרפו לקבוצת NNLS – מייקל ומרילין אפל מסנט אלבנס, מייקל וסוזן הפנר מפינר וסנדרה ודייל פנם מניו יורק.
הקשר לעיירה הוא דרך דייוויד ואליזבט ברנהיים, חברים לשעבר ב-NNLS ומאז התגוררו בסן מרטין וזובי במשך שנים רבות. באמצעות משרדיהם האדיבים, הוזמנו כולנו לארוחת שבת בסאלה ז'אן גאבין המקומי, עם האירוח (הכשר) של בית הספר אור תורה בניס, ובהנחיית מנהל בית הספר ומשפחתו.
הארוחה הייתה הזדמנות חשובה לפגוש אנשים מקומיים שהתאספו להנצחה. המשמעות של מקומי בהקשר זה היא סוגיה שנויה במחלוקת. ישבתי עם יהודים משטרסבורג שעובדים בניס, ועם צרפתייה עם שורשים יהודיים רומניים – יהודייה שזוהתה לאחרונה יחסית – שמלמדת בפריז. הם בישרו על אחרים מהגלות הזאת שאפגוש למחרת, כמו בתם של מהגרים יהודים מפולין ובעלה מאלג'יר החיים בגרנובל. אין ספק שההנצחה הייתה אירוע חשוב ביותר עבור קהילה זו, שחלקם הביעו חוסר ביטחון ניכר ביחס לחוויה היהודית הנוכחית בצרפת.
טיול של הנאה
למחרת, יום שבת, התקיימה בעיר תוכנית של אירועי זיכרון, כפי שיהיו גם ביום ראשון. עם זאת, הקבוצה שלנו בחרה להצטרף לאריק לטיול נפלא. זה הלך בדרך אחרת לגמרי ללכת בעקבות הפליטים שהיינו אמורים לעשות למחרת. עכשיו השטח היה תלול וירוק, עם נופים סגורים ברובם, ושפע של צמחייה לרגלינו. התצוגה הפרחונית הייתה עשירה וצבעונית, האוויר ריחני מאוד, ובטח ראינו כעשרה זנים שונים של פטריות תוך כדי.
ארוחת הצהריים הייתה באתר סקי – לא יפה, אבל מהנה ביותר. משם, חלק מהחבורה חזרה לסן מרטין וזובי במונית, חלק ירדו חזרה, וכמה מאיתנו עלו במעלית הסקי לפסגה גבוהה יותר. זוהי נקודת המוצא למסע הקיץ הארוך ביותר באירופה, שחלק מהנערים בקבוצה שלנו – מגיל העשרה ועד אמצע שנות ה -60 – התענגו, לפני שהתכנסנו לטיול מדהים בחזרה למטה. אני חושב שכולנו הרגשנו כמוני – התרוממות רוח מהסביבה הרעננה והיפה, מהתרגיל ומהחברותא.
מתווכים
במוצאי שבת, העירייה שוב באה לידי ביטוי, עם ארוחת ערב במאיירי שבה המסיבה שלנו אכלה בין האורחים. אירוע לא רשמי וצפוף זה העניק הזדמנות רבה יותר ליצור קשר עם משתתפים צרפתים. סיפורה של מכרה חדשה שלי מגרנובל נגע ללבי. אביה נסע לשם מפולין ללמוד הנדסה. אמה הלכה בעקבותיו, הם נישאו ונולד להם בן. בזמן המלחמה עבד אביה בחברת החשמל, שעל סמך הידע המקצועי שלו במה אסור לגעת התירה לו להסתתר מאחורי מסך 'סכנה, אל תיכנס'. אמה ואחיה מצאו ביטחון בבית ספר קתולי, הישרדותם יוחסה לאמונה הקומוניסטית האיתנה של הוריה, שעמדה בדרכו של אחיה להיכנס בברית מילה. האירוניה הנוקבת הזו התעצמה כשהלכנו אז לקונצרט – שני בדרנים רוסים שרים שוברי לבבות ביידיש ללא קסם או תהודה רגשית. אני חושב שכולם מהקבוצה שלנו התרחקו מוקדם – ועבור יהודי צרפת שדיברתי איתם למחרת, הקונצרט אפיין חלק מהדאגה שלהם לגבי כיוון החיים היהודיים סביבם כיום.
צעדת הזיכרון
אחד הדברים שהמפגשים האלה עשו היה לכוון אותי למה שהביא אותנו לכאן. ההליכה של יום שבת הייתה חוויה טהורה של נופש, אבל כשיצאנו לצעדת הזיכרון למחרת בבוקר, מרכז האירוע נכנס למיקוד. דיברנו על השינוי הזה בהלך הרוח תוך כדי נסיעה לנקודת ההתחלה של ההליכה, שהייתה במרחק מה מהעיירה – הפליטים ללא ספק הלכו את כל הדרך. בעוד שאנחנו היינו כשירים, מוכנים ומצוידים כראוי, מספרם כלל צעירים ומבוגרים מאוד, לבושים בצורה לא מתאימה, נושאים רכוש ואספקה, לא בטוחים ומפוחדים. ואכן, כפי שגילינו במהרה, ההליכה שלנו התחילה מעל קו העצים, כך שהם גם היו חשופים חזותית.
צועד שזיהיתיו מפרבר המפסטד גארדן היה שם כדי לכבד את אמו, שהייתה בת עשר בהליכה המקורית. כבת למשפחה מפרנקפורט, הם הגיעו לניס אחרי ליל הבדולח, מתוך אמונה שזה בטוח. בקיץ 1943 היא הצטרפה לידיד צעיר בסן מרטין וזובי, והייתה שם עם משפחתה המארחת בעת הפינוי. היא צעדה בשמלת כותנה ונעלי עץ.
תנאי השטח בדרך לקול דה פנסטרה היו צנועים יותר מאשר בטיול הירוק של יום שבת. עכשיו היה לנו שביל חצץ בשטח סלעי. מסלולי ההרים עצמם עתיקים מאוד – הוקמו לפני למעלה מ-1000 שנה, ובמשך תקופה מסוימת שימשו להובלת מלח ממלחי החוף הצרפתיים לאיטליה. עכשיו האזור כולו כלול בתוך הפארק הלאומי מרקנטור, והשביל ערוך היטב וברור – מתקדם במעלה פני ההר ברצף אינסופי של עיקולי S. עם זאת, עדיין היו פרחים, והתרגשתי לראות רצף ארוך של אבנים שנערמו – כיאה לאתר זיכרון, וקרוב לפסגה ראינו יעל ליד בלוק ישן מהמלחמה.
הנצחה בפסגה
החוויה בראש ההר הייתה מרגשת מאוד. אנשים רבים עלו מהצד האיטלקי, והיה קהל רב, אבל הפנים הייחודיות היו בדיוקנאות של ילדים אבודים, שהונחו על מדפי סלע שבהם התאספנו. עד מהרה החל הטקס, שכלל נאומים באיטלקית ובצרפתית, סיכום חייהם של הצעירים שאבדו ואנתולוגיה של עדויות ניצולים שהוקראו על ידי תלמידים מבית ספר יהודי בניס. ואז יצירה מעוצבת להפליא וצורבת של ארי רות' מוושינגטון הבירה, מחווה הן לאמו שהייתה גם היא בהליכה, והן למערך האנשים הטובים שעזרתם הקלה על הבריחה. ביצוע מוזיקלי מעולה בשיר בליווי גיטרה – Grazie alla Vita – השפיע עמוקות כמו שהשיר של הערב הקודם פספס את החיבור. הטקס נחתם בקדיש.
בפסגה, הקבוצה שלנו התפצלה – אריק, בריאן, הסדון ומיכאל הפנר הלכו לצד האיטלקי, שם הם בילו לילה במקלט הררי, וחזרו לסן מרטין וזובי למחרת. כולנו, בחיפזון לבית הספר ולראש השנה, הלכנו בדרך שבה עלינו ועצרנו באגם גבוה לארוחת צהריים. כאן שמעתי על גורלם המעורב של הפליטים שניהלו את הבריחה. כשהגיעו לצד האיטלקי, חלקם הבחינו בשלט שהזמין אותם להירשם למזון ומחסה ללא חשש. שלוש מאות וחמישים איש נספו במלכודת זו; אלה שהתעלמו ממנה שרדו.
פורמליות מסכמת
כשהגענו חזרה לסן מרטין וזובי, היינו בזמן לסיום הטקס המאוד צרפתי: הנחת זר באנדרטה של העיירה – המון טריקולורים (דגלי צרפת), נאומים באוהל בכיכר העיר, ולה מרסייז. בעוד שאני מבין מדוד ברנהיים שהמארסייז נדרש לאירועים עירוניים מסוג זה בצרפת, אחת מחברותיי הצרפתיות החדשות אמרה שהיא מרגישה ש"התקווה" תהיה ראויה יותר. אחר הסכים שחשוב ונכון להכיר בעבר, אבל שאל מי מתמודד עם ההווה.
מחשבות מסכמות
וכך עזבתי, והבנתי שוב עד כמה אנחנו ברי מזל שיש לנו את החופש, הביטחון והתוכן היהודי החיובי שהקבוצה שלנו כל כך נהנית מהם. אולי הייתי מוצא את תפילות יום כיפור ב-NNLS נפלאות בכל מקרה, כפי שעשיתי בעבר, אבל מרגיש שהערכת הזכות שחשתי מסוף השבוע בסנט מרטין וזובי הוסיפה ממד, והרגשתי זאת בדרך נוספת כשהחלפתי חיוכים ברחבי בית הכנסת עם חבריי להליכה על החוויה המגבשת הזו.
ציונה שטרליץ
ציונה שטרליץ הגיעה למארש דה לה ממואר 2013 עם קבוצת הליכה מבית הכנסת ניו נורת' לונדון בלונדון. היא כתבה את המאמר זמן קצר לאחר מכן.
