מאמר זה נשלח אלינו על ידי הרמן הרדר, בתמיכת בתו של לודוויג, קורנליה גרווה. (תורגם מ-המקור Autobiographischen Schriften und Briefe (להקה 1, Wallstein Verlag, גטינגן 2013) מאת לודוויג גרבה (ברלין 1924-1991) [p142-143]
במלחמה זו היו קורבנות שניתן היה להתאבל עליהם, ואכן את פצעיהם תבעה המפלגה לעצמה; ואחרים, כידוע, שלא הורשו להזעיק עזרה כלל, שכן כוחות הביטחון עצמם היו מחסלים אותם מיד. משפחתי הייתה אחת מהן, יהודית על פי מוצאה, כמעט לא על פי מנהג או אפילו על פי אמונה. לא היינו מוכנים יותר מאזרחים אחרים לחיים שהיו, אם לא גיבורים, אז לפחות הרפתקניים. אחרי כל רכושנו שניתן לוותר עליו, נאלצנו לבסוף לוותר על שמנו; כדי לשרוד, חשבנו; למען האמת, כבר התכחשנו לעצמנו לפני הסוף המיועד לנו. מאז החלפנו מקומות מהר יותר, ובקרוב גם מדינות; אבל לפני ההירדמות, נאחזים בכל מקום מוכר במקצת שרק חושף אותו כזכר להרגל; כמו כן, הנסיעה בארץ זרה, שהוריי לא דיברו בשפתה, ומחשש לשליטה, איטית מאוד; לבסוף, בחורף האחרון שבילינו יחד (1943/44), יצאנו לדרך.
אני לא יכול לתאר כאן את החורף בהרים שמעל קונאו. אני שמה לב משטף התמונות שההכנה האמיתית שלי התחילה שם, או איך לקרוא לזה כשכל מה שקורה, אפילו הרע, סוחב אותך עד שאתה חושב שאתה יכול לגבור עליו? כאן, כשברחנו מצרפת, חווינו לראשונה את הכנסת האורחים של איטליה, של האיכרים והאנשים הפשוטים שלכם. כאן איבדתי את אבא שלי, את אחותי הקטנה. מאוחר יותר, כשהפצע בכתף החל להתפוגג, לקחתי אותה לבית חולים קטן בדמונטה, שם הנזירות טיפלו בה בחזרה לבריאותה; הם לא העזו לפעול, כי היה צריך לדווח על פצעי ירי למשטרה [headquarters]. לבסוף, המגן שלנו, כומר העיירה בורגו סן דלמצו, יעץ לנו לנסוע ללוקה. במהלך ביקור בגנואה, הוא שמע על התחייבותך במסדר הארכיבישוף. הוא גם דאג לכספי הנסיעות: כמעט אף אחד מתושבי העיירה הקטנה לא נעדר מהאוסף, שנפתח יום אחד בבר של פונדק. אני זוכר שהכסף שנאסף היה בסביבות 2,000 לירות, שהייתה משכורתו החודשית של עובד באותה תקופה.
ויה פיאצ'נצה, בולוניה, פיסטויה, חיפשנו כל ערב רגע לפני העוצר מלון שבו אמי תוכל להשתרע, מיהרנו חזרה לתחנה בבוקר החשוך לפני שהגיעה הבדיקה, הגענו ללוקה במסע של שלושה ימים. זה היה בתחילת מרץ. [1944]
לודוויג (לוץ) גרבה
