באוגוסט 1943 הגיעה נערה בת 15 לסן מרטין וזובי כדי לבלות את חופשת הקיץ עם חברה. היא לא ידעה שכמה שבועות לאחר מכן היא תצטרך לברוח מעבר להרי האלפים כדי להציל את חייה. מגיל 10 היא הייתה בחשש מתמיד לחייה, לאחר שנמלטה מגרמניה הנאצית לאחר ליל הבדולח, בילתה 18 חודשים בבלגיה, ואז ברחה לצרפת של וישי, שם הסתתרה במשך שבועות במרתפים, נכלאה בריווסאלט, ולבסוף עברה למקום מבטחים יחסית בניס, שהייתה אז תחת כיבוש הצבא האיטלקי שהיה רחום יותר כלפי היהודים.
בקיץ 1943 שלח אותה אביה לבלות כמה שבועות במהלך חופשות בית הספר עם כמה חברים שהתגוררו בסנט מרטין וזובי.
הילדה הצעירה הזאת הייתה אמא שלי, אידית' הירת'. היא תמיד סיפרה לי על חוויותיה הכואבות בזמן המלחמה, אבל גם על התקופה המאושרת במהלך שהותה הקצרה ב-SMV.
לכבוד הוא לי שההנצחה הזו נתנה לי את ההזדמנות להרהר בתקופה ההיא ולחלוק כבוד היום לכל אותם אנשים טובים והגונים של SMV – הכפריים, האיכרים, השוטרים, שעזרו, הגנו וגילו חמלה כלפי 1000 היהודים שמצאו מקלט בכפרם. רבים מהם לא רק סיכנו את חייהם אלא גם את חיי משפחותיהם כדי לתת מחסה ליהודים אלה, שניצודו כמו חיות. נדרש אומץ רב כדי לעשות את הדבר הנכון והצודק.
כיום ישנם 65 מיליון פליטים ברחבי העולם הנמלטים מאזורי סכסוך, מאוימים בעינויים, מוות ואונס. מי ייתן והחמלה וההגינות של אנשי SMV יעוררו בנו השראה למלא תפקיד בסיוע לרבים מהפליטים של ימינו, בין אם על ידי תמיכה כלכלית בהם או על ידי שכנוע ממשלותינו להציע להם מקלט בטוח.
בכל שנה בפסח מוזמן עם ישראל להיזכר כיצד הוציא הקב"ה את בני ישראל מעבדות במצרים. למעשה, אנו מצווים לספר את הסיפור לילדינו כאילו הוצאנו ממצרים בעצמנו. זהו הבסיס למנהגנו לשחזר את ה"אקסודוס" הזה.
מחר אלה מאיתנו שיצעדו לקול דה פנסטרה ישחזרו עוד "אקסודוס". נזכור כיצד כמעט 1000 איש – צעירים ומבוגרים, אמהות עם תינוקות בזרועות – עזבו את המקום הזה בשעות הבוקר המוקדמות של ה-9 בספטמבר כדי לעקוב אחר החיילים האיטלקים הנסוגים, שנמלטו מהצבא הגרמני שכבש את האזור הדרומי של צרפת. רבים, כמו אמי שלי, היו לבושים בבגדי קיץ קלים ונעלו "סבוטס" (נעלי עץ) – הגנה מועטה מפני השטח הבוגדני והקור.
אמי סיפרה לי כיצד צעדו זה מאחורי זה בשביל צר ומעדו על פני השטח הסלעי בחשיכה; איך בילתה את הלילה הראשון בוואצ'רי (אסם לחליבת פרות) ולאחר מכן את הלילה השני בקסרקטין החיילים האיטלקים.
ואז, אחרי הליכה של יומיים ושני לילות, הם סוף סוף הגיעו לבורגו סן דלמצו רק כדי למצוא את הגרמנים מחכים להם! אני לא יכולה להתחיל לדמיין את האכזבה והפחד שהם בוודאי חשו באותו רגע. 350 איש – אימהות נואשות למזון לילדיהן, אחרות תשושות מכדי להמשיך – דיווחו עצמם לגרמנים. כולם גורשו למחנות… רק 18 שרדו.
למרבה המזל, המשפחה שאמי הייתה איתה (משפחת הוכנר) הבינה את הסכנה שבשהייה עם קבוצה גדולה יותר של פליטים יהודים ועשתה את דרכה לבית הכנסת בטורינו, שם יעצו להם לנסוע דרומה לרומא, מכיוון שכוחות בעלות הברית היו קרובים. אמי הסתתרה בתשעת החודשים הבאים במנזר צרפתי ברומא עד שחרור רומא ב-4 ביוני 1944.
בוודאי שלא הייתי עומד כאן היום אלמלא רשת הכמרים והנזירות הקתולים שסייעו לכל כך הרבה יהודים להימלט מציפורני האויב הנאצי.
למרבה הצער, כמו רבים מהניצולים, אמי כבר אינה בחיים כדי למסור עדות. עברנו מזיכרון חי לזיכרון היסטורי. לכן חובה עלינו, בני הדור השני והשלישי, להמשיך לספר את סיפוריהם כדי שהדורות הבאים יבינו ויזכרו את מה שקרה ושהשואה לא תהפוך להערת שוליים בלבד בהיסטוריה.
במילותיו של אלי ויזל: "אם אנחנו לא זוכרים אותם, אנחנו דנים אותם למוות שני".
לינדה רוזנבלט
