קטעים משני כתבי העת של מניה הרטמאייר וארנסט ברויאר

הנה שני קטעים מתוך יומני הוריו של גרגורי ברויאר. תיאורה של אמו את הצעדה כלול ביומנה בן 400 העמודים, ומכיל תיאורים חיים של הטיול במעלה ההרים. הגבר שהיא עתידה להינשא לו (אביו, שאותו פגשה כמה חודשים קודם לכן בסנט מרטין וזובי) נשאר מאחור כדי להתאחד עם אחותו, שהגיעה גם היא מניס כדי לברוח. קטע מיומנו מתאר את מסעם במעלה ההרים כדי לעקוב אחר הקבוצה הראשית.

מתוך יומנה של מניה הרטמאייר

בכל יום הגיעו שמועות חדשות מתחנת האוטובוס דרך ניס. "Die Deutschen sind da": "הגרמנים באים". בקושי היה יום של שלום. כל אחד מאיתנו היה מוכן ללכת, אבל לאן? מולנו היו האלפים האדירים המובילים לארץ זרה אחרת (איטליה). ואז, זה באמת קרה. במהלך הלילה עזבו החיילים האיטלקים את סנט מרטין. התעוררנו בבוקר והמגנים הנפלאים שלנו נעלמו. אבא אמר מיד, "בוא נלך!" הסתכלתי מולנו על ההרים הענקיים האלה, ואמרתי לאבא, "לשם אנחנו הולכים?" לא האמנתי. לבשנו בגדי עיר! אבל לקחתי את הנעליים הנמוכות שלי, ושמתי את זוג נעלי העקב היחידות שלי על חגורה סביב מותניי. לקחנו רק את הדברים החיוניים החשופים – קצת אוכל ובגדים. עצרתי את פאפא לחכות לארנסט, כי הוא רצה לבוא איתנו. הוא הגיע ברגע האחרון, ואמר לנו להמשיך כי הוא מחכה שאביו ואחותו ליסל יעלו מניס. הוא ידביק אותנו אחר כך. התחננתי בפני פאפא שיחכה להם, אבל הוא אפילו לא הקשיב לי. "בוא נלך!" וזהו. איך אני יכול בכלל לתאר את המצב הנפשי שלי? השארתי מאחוריי אמא חולה מאוד במחנה, ופרדתי מגבר שאת אוהבת. כך עזבתי את סנט מרטין וזובי, בסתיו 1943. המקום הקטן היה המקום שציפינו לו וכל כך קיווינו לראות שוב את אמא שלנו, ולמצוא קצת שלווה. זה היה גן עדן קטן מעולם מטורף. חוסר מזל כזה. היינו צריכים לעזוב את זה.

האלפים השתרעו לפנינו. בהתחלה התנהגתי בצורה מכנית, כאילו זה אפילו לא אני. אבל, די מהר, הטראומה העצומה של לא לדעת מה הולך לקרות לך השתלטה. הסתכלתי על אבא שלי. פניו היו כמו ברזל מסותת. נראה היה שהוא איבד כל תחושה, כמו חייל בקרב. ההבדל היחיד היה לחימה ללא נשק, והוא לא התכוון להפסיד הפעם. כשעזבנו, היה תור ארוך של אנשים לפנינו, וגם הרבה אנשים מאחורינו. זקנים, צעירים, חולים, נכים, תינוקות בזרועות אמותיהם – עזרו להם. המשכתי לחשוב: "האם בני ישראל שיצאו ממצרים הרגישו כמונו?" אבל לא היה משה שידריך אותנו. טיפסנו גבוה יותר ויותר ואיבדנו את תחושת הזמן, ההיגיון או כל תהליך חשיבה נורמלי אחר. הדבר היחיד שהחזיק אותנו בתנועה למרות צריכת האנרגיה העצומה היה, "הנאצים לא הולכים להשיג אותנו!" התור הארוך של השרשרת האנושית נע לעבר הפסגה. בכיתי דמעות מרות שירדו ונפלתי על הסלעים עם כל צעד שהפריד ביני לבין אמי. הייתה לי בעיה גדולה. מכיוון שהנעליים השטוחות שלבשתי אפילו לא היו במידה שלי, הסוליה השתחררה מקדימה ונראה היה שהיא יורדת. פליט אחד ראה אותי נאבק עם זה ובא עם חתיכת חוט כדי "לתקן" את זה. הוא פצע אותה סביב הנעל כדי שלא אאבד את הסוליה. נראה שזה עזר קצת, אבל לא הרבה. אחיי סיגי ווילי הסתובבו פעמים רבות לאחור כדי לתת יד לאם או לילד נאבקים. בכל פעם שהסתכלתי אחורה, ראיתי את האחים שלי נאבקים במעלה ההר עם מישהו שהם עוזרים לו. ככל שהגענו גבוה יותר, כך יכולנו להביט לאחור על הפנורמה היפה של האלפים המלכותיים. אגם קטן שעברנו בו לפני זמן מה, נראה עכשיו כמו אזמרגד מדהים שנוצץ בשמש הרבה מתחתינו. כשעצרתי להסדיר את נשימתי לרגע, תהיתי, "האם זה באמת אפשרי?" יופי מדהים כזה סביבנו מפלאי האל, ולא היינו חלק מזה. היינו מנודים, פליטים, רצים, רצים על נפשנו. סוף סוף הגענו לפסגה. נתקלנו בכמה חיילים איטלקים שלא ידעו בעצמם מה לעשות. היו שם כמה אורוות סוסים פרימיטיביות עם קש. חלק מהפליטים נפלו למנוחה. אבא ואחיי ואני מצאנו פינה שבה אנחנו ומשפחת הוכנר (ג'יזל הוכנר הייתה חברה שלי מלושון) נרדמנו.

התעוררנו עם שחר בצעקות רמות. "די דויטשן! Die Deutschen! הגרמנים באים!" מעולם לא ראיתי כאוס כה נואש כמו זה שבא לאחר מכן. כולם קפצו כאילו ננשכו על ידי נחשים, מיהרו לצאת מהאסם. ברחנו על נפשנו. גבוה יותר לתוך האלפים ברחנו. התקדמנו לא מעט כששמעתי את מר הוכנר אומר לאבי: "הרמן! שכחתי את הממחטה בקש, עם כל הוני בתוכה. "הוא שם אותה מתחת לקש ליד ראשו, מלאה בתכשיטים ובכסף, ובבהלה השאיר אותה מאחור. האיש היה הרוס. "איך אני אשמור על המשפחה שלי בחיים?", הוא המשיך לשאול. שאר הטיול היה סיוט. כשהגענו סוף סוף לפסגה, היו אנשים שפשוט התייאשו וחזרו. היו שמועות שהנאצים מחכים לנו בצד השני. אבל, המשכנו ללכת. הפעם, הוא ירד בשטח ההררי התלול. זה היה כמו לשים בלמים עם כל צעד, דרך הרגליים. זה גבה מחיר כבד מהגוף. כמובן שנהיינו מאוד מאוד עייפים. היינו צריכים לנוח במרווחי זמן תכופים. הפכתי למכונה שבסופו של דבר רצה כמו שילדים יסיימו צעצוע כדי לקפוץ או לרוץ. לא נשארה בי שום תחושה. לבסוף, יכולנו לראות מתחתינו כביש מהיר. פתאום צעדתי בעצמי בכביש המהיר הזה. הנעליים שלי סוף סוף ויתרו, ונאלצתי לזרוק אותן. גרבי הצמר הלבנים שלבשתי וסרגתי את עצמי בסנט מרטין, היו מפוארים למדי עם עיצובים פרחוניים יפהפיים שהוספתי משני הצדדים, כוסו עד מהרה בלכלוך ודם. נפצעתי בברכיים ובשוקיים על סלעים חדים מאוד. זה היה בלגן עקוב מדם. מצחיק, לא הרגשתי כלום. כל מה שרציתי היה לשכב. אנשים היו לפנינו ומאחורינו. אבא היה בצד שלי. וילי וסיגי היו לפנינו. הרמתי את מבטי. לאן הגענו?

אף אחד לא אמר מילה. השעה הייתה שעת בין ערביים, ולבסוף הסתכלתי על האנשים סביבנו. היו שם נשים עם ילדים, בחורות בנשק, זקנים ונשים, וראיתי גבר גבוה עם שק צבאי על כתפו, עם מה שנראה כמו אישה צעירה לצידו. משהו בו נראה מוכר מאוד. הוא חבש כובע באסקי בדיוק כמו חייל צרפתי. הוא הלך – אלוהים אדירים! כמו ארנסט! רצתי אליו. "ארני! ארני!" צעקתי בשיא ריאותיי. בשבריר שנייה הייתי בזרועותיו. אחותו ליסל הייתה איתו. היא סיכנה את חייה כדי לנסוע מניס לסן מרטין כדי להיות עם אחיה. אביהם לא הצליח להגיע. הנה הם היו, ממש מולי. ארנסט, כמובן, אחרי שעזבנו את סנט מרטין, לקח את ליסל לטפס על ההר אחרינו. הוא שאל כל פליט שנתקל בו: "ראית את מניה?" איכשהו, הוא הגיע באותו זמן, על הכביש המהיר שלקחנו ומצאנו אחד את השני שוב. היינו עכשיו משפחה גדולה יותר. אני, אהבתי את ליסל מיד. היא הייתה מדהימה, מבפנים ומבחוץ. היא נראתה כל כך שברירית בבגדיה המסוגננים והיפים, אבל התגלתה כקשוחה למדי. הדמיון שלה לכוכבת הקולנוע הדי לאמאר היה בולט. היא עבדה כבלרינה וחיה באיטליה לפני המלחמה. אז היא דיברה איטלקית שוטפת. איזו מתנה משמים. היא עזרה לנו כל כך הרבה. כשצעדנו יחד באותו כביש מהיר, נפוצו שמועות שהגרמנים נראו בקרבת מקום. הרבה אנשים חזרו שוב. ארנסט שכנע את אבי למצוא מקלט בחלק אחר של ההר, הרחק מההמון. לא היה לנו מושג איפה אנחנו. זה היה כאילו פתאום היינו על כביש מהיר, ופתאום כל מי שנתקלנו בו דיבר איטלקית. יצאנו לדרך עצמאית, לכיוון שונה מכולם. התחלנו לעלות שוב. למעלה למעלה. התחיל לרדת גשם, ולא הרפה. כשהתקדמנו לשום מקום, צינה מגעילה חדרה לבגדי הקיץ שלנו. הבטן שלי התהפכה והתכווצה כמו משוגעת. היו לי חזיונות של ארוחה חמה. המשכתי לחשוב, "לו רק היה לנו משהו לאכול!" ארנסט הביא אותנו גבוה יותר ויותר. נתקלנו בכמה איכרים. אבא שלי, עם ליסל כמתרגם, החליף את טבעת הנישואין שלו בפיסת בד שנחזיק מעל ראשינו כדי להגן עלינו מהגשם הזורם. כשהחזקתי פיסת בד אחת בזמן שהגשם זרם במורד זרועי, זה בטח היה מחזה מוזר מאוד. כולנו החזקנו בד אחד מעל הראש.

לבסוף פסק הגשם. מצאתי נחל. בזמן שכולם נחו, כיבסתי חלק מהדברים שלי ושל וילי במים הקרים כקרח. באמצע הכביסה, החולצה של אחי, שמעתי את הקול של סיגי בראש הגבעה. "מניה! שנל! למהר! אנחנו חייבים לרוץ! אנחנו חייבים לעזוב!" ויצאנו שוב לדרך. מצאנו כנסייה ריקה קטנה עם ספסלי עץ ארוכים שנראתה כל כך מזמינה! כולנו פשוט השתרענו עליהם, רטובים והכל. שם למעלה ראינו עיירה משתרעת הרבה מתחתינו. מאוחר יותר התברר לנו ששם העיירה היה ברגמולו. הרבה מאנשינו נלקחו ורוכזו שם לגירוש, נודע לנו מאוחר יותר. זו הייתה מפקדה נאצית. אחרי כל התלאות והבריחה, רובם הובאו בקרונות בקר לפולין, אושוויץ, בירקנאו, טרבלינקה. האיכרים כבר הזהירו אותנו מפני המחנות הנוראים האלה. ידענו עכשיו בוודאות שאנחנו בורחים על נפשנו. בזמן שכולם נחו בכנסייה הקטנה, יצאתי החוצה והסתובבתי לרגע.

מניה הרטמאייר

מתוך יומנו של ארנסט ברויאר

הם [פליטי סנט מרטין] יצאו כולם למחרת בסביבות השעה חמש בטור ארוך לכיוון איטליה. נאלצתי להישאר מאחור ולחכות למכונית ששולמה מראש עם אבי ואחותי.

עליתי במעלה הגבעה כדי לצפות בכיכר העיר שאליה יצטרכו להגיע המכונית או אפילו הגרמנים. להפתעתי, מצאתי את צ'רלי באותו מקום מחכה למריסה, שנסעה לניס לטיפול חירום בשיניים. העיירה נראתה ריקה כמעט ללא קול, לא כפי שהיה רק כמה ימים קודם לכן. לאחר המתנה של שעות ארוכות הגיעה לבסוף מכונית. נפרדתי מצ'רלי ומיהרתי לפגוש את אבי ואחותי. אבא שלי לא היה שם, רק אחותי וזוג מוזר שהיא לקחה איתה. הייתי הרוסה, קודם אמא שלי ועכשיו אולי אבא שלי. מה לעשות? האם עלי לחזור, להישאר או להמשיך. החלטתי להמשיך קדימה. התחלנו לצעוד ולטפס מיד. הבחנתי בכמה אנשים שכנראה לא הצטרפו ליציאת מצרים לפנות בוקר שעקבו אחרינו. אני עדיין זוכר שני גברים מבוגרים ושתי נשים צעירות עם ילדים קטנים. במקום תלול במיוחד סחבתי את הילדים. המשכנו לטפס שעות. אחותי ליסל, שלמיטב ידיעתי מעולם לא טיילה, טיפסה או עסקה בשום ספורט מלבד ריקודים סלוניים, הייתה טרופרית אמיתית. היא נשארה ממש מאחוריי בלי להתלונן. ליסל ואני הגענו לראש ההר לבד כי האחרים נעלמו.

חיילים בעמדה צבאית ששמרה על הגבול קיבלו את פנינו. הם הבטיחו לנו שאף גרמני לא יורשה לעבור והם כיוונו בחיוך כמה מקלעים וארטילריה קטנה. לבסוף הגענו לתחתית בערב, אזור קטן מאוד עם קירות סלע, כמעט עולים ישר למעלה. היה רק שביל קטן שהוביל לאזור מצפון והמשיך על גשר מעל נהר מדרום. הצבא שמר על הגשר ולא איפשר לאיש לעבור. היה גם מלון קטן. שכרתי חדר וליסל דיברה עם הבעלים ושאלה שאלות, תרגמה אלי. למדנו שהצבא רק מחכה לפקודה לסגת.

שלחתי את ליסי לנוח בחדר בזמן שפרסמתי את עצמי למטה כדי לצפות בגשר.

בטח באמצע הלילה הם עזבו. הלכתי להביא את אחותי וחצינו את הגשר והתחלנו ללכת שוב. פתאום, עוד לא ממש בוקר, הבחנתי באנשים הולכים מאחורינו ולפנינו. ואז מישהו תפס את ליסל הולכת לידי מאחור, מחבק ומנשק אותה בלי להכיר אותה באמת. זו הייתה מניה. אחר כך המשכנו ללכת יחד שוב עד שהגענו לעיירה בשם ואלדיירי באמצע הבוקר.

לאחר קילומטרים של טרקים בהרים התלולים ובשטח לא ידוע, אנשים רבים שכבו על הכביש מותשים. הלכתי עם LisI לראיין כמה מקומיים כדי לקבל מידע. שאלתי אותם מהי הדרך הטובה ביותר לעלות חזרה להרים בכיוון השני. עכשיו זה היה אמצע אוקטובר ואמרו לנו שנקפיא שם. עם זאת, הייתי נחוש בדעתי לא להישאר זמן רב יותר מהנדרש עם מאות פליטים אחרים במקום אחד. לקחתי את הרמן הצידה והסברתי את המצב, כולל מה שליסי ואני למדנו כשדיברנו עם תושבי העיירה. הוא היה שותף לדאגתי, אבל נראה שהוא סומך על חוכמתם של המנהיגים שארגנו את הצעדה, יותר ממה שהיה לי לומר.

נחנו עוד קצת. הוא התקרב אליי שוב ודיברנו עוד קצת. לא יכולתי לזכור בדיוק מה נאמר, אבל כנראה שחזרתי שלהישאר פירושו אסון שמחכה לקרות. נסיגה להרים פירושה ניצחון בעוד קצת זמן. לבסוף הוא התקרב לצדי והתחלנו יחד בשביל שאנשי העיירה הצביעו לליסל ולי.

ארנסט ברויאר