אני זוכר את הרגעים שבהם אבי, אנרי פפרמן, היה מתחיל לדבר שוב על סן-מרטין, את הקיץ המאושר, אני זוכר את קולו, את הטון שעלה, את הדיווח על הודעת הקצינים האיטלקים על הגעתם הקרובה של הגרמנים אחרי 8 בספטמבר 1943. גם אם שמרתי רק קטעים מכל זה, האודיסיאה חקוקה בזיכרון של אבי שנפטר בשנת 2017.
אנרי פפרמן, אחיו ז'אק ואביהם אברהם הצטרפו לסן מרטין וזובי כמו יהודים אחרים מצפון צרפת, מאדאם שרפמן, ילדיה ז'אק ומנון, משפחת קונשטדט. ז'אק בלום הגיע מבלגיה. איתם הם עשו את המעבר מעל מעבר פינסטרה. הנרי זוכר שעלה חמש פעמים כדי לעזור לקשישים ולצעירים מאוד.
בסן מרטין וזובי פגש אנרי את קלרה הייס, אמי, וז'אק פגש את אשתו לעתיד סטלה גרבז שבאה ממשפחה בפאס דה קאלה. קלרה הגיעה מפריז עם אמה, אחותה התאומה אדל וססיל, שכבר הייתה נשואה עם ילד אחד. סטלה, עוד אחת מאחיותיהן, נלקחה במהלך המצוד בוול דיב. מאוחר יותר הם נפגשו שוב ברומא, לשם הגיעו בסדר מפוזר.
הודות למכתביהם של חבריו, ז'אק בלום וז'אק שרפמן, שנשמרו בידי אבי, הבנתי טוב יותר את תפקידו של אברהם, סבי, בארגון סיוע כספי לאנשים שהגיעו לסן מרטין ללא כסף. כבר ידעתי שזה קשור לג'וינט (הג'וינט); אבל לא ידעתי שהוא הוסיף מכספו שלו כדי לתמוך במטבח העממי שמומן על ידי הג'וינט, שהוא שילם למבריחים, שימן את כפו של קצין איטלקי שהניח להם לעבור בהרים. הודות למשאבים כספיים אלה התאפשר להם להחזיק מעמד בהרים; לא ליפול למלכודת שטמנו הגרמנים, במקרה זה מחנה שאמור "לקלוט פליטים" בבורגו סן דמאצו. למקרה שייאלצו להיפרד, נתן אברהם חמישה מטבעות זהב לכל אחד מבניו, אותם ענדו בחגורותיהם.
למרות הלחץ שהופעל על הפיימונטה שלא לתת מחסה ליהודים, היו מספיק אנשי הרים כדי לעזור להם. בני ליאו זוכר את הדוגמה שסיפר סבו אנרי, של האיכרה האיטלקית שנתנה ליהודים מורעבים מחצייתם את הפולנטה שהיא הכינה, עם משפט הפולחן הזה כדי להצדיק את נדיבותה: "Ebrei, tedeschi… ma siamo tutti Christiani, no ? » ("יהודים, גרמנים… כולנו נוצרים, נכון?")
הנרי נשאר ברומא מספר חודשים לאחר הגעת בעלות הברית. הוא שירת כמתורגמן בצבא קנדה. לאחר מכן נסע עם אחיו ג'יימס לארץ ישראל, שהייתה אז תחת מנדט בריטי. קלרה הצטרפה אליו לשם. שניהם חזרו לצרפת ב-1947 לפני הכרזת העצמאות.
פטרישיה פפרמן
פטרישיה פפרמן מתגוררת בפריז, שם לימדה סוציולוגיה באוניברסיטת פריז8.
