השתתפנו בצעדה שלוש פעמים.
בכל פעם הקבוצה המשפחתית שלנו גדלה.
כל פעם הייתה מאתגרת פיזית.
בפעם הראשונה חליתי מצויד, בלי נעלי הליכה, בלי מקלות סקי.
הירידה הייתה בוגדנית. זה היה החלק הכי קשה. בקושי הצלחתי לכופף את הברכיים לקראת הסוף.
הפעם השנייה הייתה קלה יותר. באתי מוכן יותר ויכולתי להתמקד טוב יותר במשמעות, למה אנחנו שם. זה לא היה בשביל ההנאה. הוא נועד להנציח את הבריחה מהנאצים. ובכל זאת, זה היה יפה, עם הרים פסטורליים וחיות בר לקחת את האוויר הנקי של האלפים התחתונים.
הפעם השלישית הייתה המשמעותית ביותר שכן הגענו הפעם עם ארבעת הדורות. הנכדים שלנו, שהיו בערך בגיל שבו אבא שלנו היה כשהוא באמת ברח מהנאצים. אבל ראית את שמחתם של הילדים הצעירים והתמימים האלה, עם הקלות שבה טיפסו, עם פלא הילדות עמוק בתוכם. אתה תוהה אם זה היה אותו דבר עבור אותם ילדים לפני 80 שנה. כנראה. אולי. חלק מהזמן.
אבל היה גם קור, רעב, פחד. אולי בעיקר. במיוחד למבוגרים.
לא, אנחנו באמת אף פעם לא יכולים להבין מה הם עברו. אנחנו יכולים רק להיות אסירי תודה לאלה ששרדו. אכן, אחרת לא היינו כאן.
ולזכור את אלה שאיבדנו. גם אם מעולם לא הכרנו אותם. גם אם הילדים של לפני 80 שנה בקושי הכירו אותם.
ואסיר תודה על הצעדה של זמננו המאפשרת לנו לעבור את התנועות. למצוא ממנו קצת רגש ונחמה.
מייק אבראני
"אשתי היא בתו של ניצול שואה שכילד צעיר, יחד עם משפחתו, נאלץ לחצות את הגבול בין סן מרטין וזובי לאיטליה כדי לברוח מהנאצים, שהיו נחושים למצוא ולרצוח אותם".
