מאז הקיץ האחרון אני מנסה למצוא את עקבות החוויה הקשה שעברה משפחתה של רוזה יוזפוביץ', בת דודתה המאומצת של אמי.
כך, ב-31 באוגוסט 2022, נסעתי לסן-מרטין-וזובי לחפש את הלוח שהוקם "לזכר היהודים במעצר בית בסן מרטין-וזובי, נמלטו מהברבריות הנאצית דרך ההרים, נעצרו בבורגו סן דלמצו ואז גורשו לאושוויץ". קיוויתי למצוא את שם משפחתה של רוזה, שהבנתי שהיא אחד האנשים שחצו את האלפים בספטמבר 1943. אני מגלה שכמה ימים לאחר מכן מארגנים "מצעד זיכרון" לכבודם.
אכן ערכתי מחקר כדי לנסות לגלות את סיפורו. היא התייתמה ומאומצת, אינה זוכרת את משפחתה ואינה יודעת דבר על הטרגדיה שלהם מלבד היעלמותם באושוויץ.
הוריה, זליג ואסטרה, בלה, תינוקם בן פחות משנתיים, הוריו של זליג, שמואל וחייה, בני 67, בת דודה מדרגה ראשונה, שיפרה לבית יוזפוביץ', בעלה ארנסט קראם ותינוקם הקטן צ'ארלס, שנולד ביולי בדינייה, עזבו כולם בשיירה 64 מדרנסי לאושוויץ, שם נספו.
היו אלה תיקי דרנסי שהעלו אותי על מסלול מסעם; מלבד סכום בפרנקים, הם גם הפקידו מעט לירות, ומקום מגוריהם הרשום היה בורגו. חיפוש מהיר העלה אותי על עקבותיהם של יהודי סן-מרטין שחצו את האלפים בספטמבר 1943 ויותר מ-300 מהם נכלאו בצריפים לשעבר בבורגו סן דלמצו שבפיימונטה האיטלקית, בצד השני של האלפים, שם שהו חודשיים לפני שהועברו לדרנסי. רישומים אחרים של דרנסי מספקים מידע חדש: ביתם היה ונאנסון (Venanson) על ידי סן מרטין-וזובי (Saint-Martin-Vésubie), כפר קטנטן מעל סן מרטין.
אבל רק שיפרה, ארנסט וצ'ארלס קראם, מופיעים בסטלה של הכפר; לא הוריה, שאותם אינה זוכרת, לא אחותה הקטנה שמעולם לא הכירה, ולא סבה וסבתה, שמעולם לא חשבה על קיומם, רשומים; כנראה בגלל שהם לא נשארו בסן מרטין אלא בוונסון.
אבל בין אם בסן מרטין עבור משפחתה של שפרה או ונאנסון, השהות שלהם הייתה קצרה מאוד, רק כמה ימים.
כולם באו מבאס-אלפ, שם שהו במעצר בית במשך כמה חודשים ב-1943, תחת חסותו ופיקוחו של צבא הכיבוש האיטלקי: היוזפוביץ' במוסטיה-סן-מארי, הקראם בקסטלאן: במהלך שהות זו נולד צ'ארלס הקטן.
הם אכן היו מוגנים, כי כולם היו מבוקשים על ידי השלטונות הצרפתיים, הגברים, ששולבו בקבוצות של עובדים זרים על כך שנמלטו כשלא הייתה להם זכות לעזוב את המקום שבו שוכנו באופן רשמי, וכי נערך המצוד של האזור הדרומי ב-26 באוגוסט 1942. המשפחה נדרשה להתגורר בקפסטנג (Capestang) שבהרולט (Hérault). שם נישאה שפרה לארנסט, יליד בוקובינה, והשתלבה בקבוצה של עובדים זרים. בסוף 1942, לאחר הכיבוש הגרמני של האזור הדרומי, כבר לא הייתה לסבים ולסבתות, לנשים ולתינוק שנולד בדצמבר 1941 בבזייה זכות להתגורר באזור החוף, מה גם ש"חיפושים פעילים" סיכנו אותם ובפברואר 1943 נערך אקציה נוספת.
אפשר בקלות לדמיין ששתי המשפחות החליטו להיעלם; הם הגיעו לאזור האיטלקי, עברו תחילה דרך ניס, שם היה על ועדת רחוב דובושאז' לשלוח אותם להרים, מוסטיה-סן-מארי וקסטלן. ברגע שבו איטליה התכוננה להפסיק את המלחמה, והגרמנים החליפו את האיטלקים, הם נלקחו, בתחילת ספטמבר 1943, בכל מצב חירום, לסן-מרטין-וזובי.
ההליכה בהרי האלפים היא כמעט סוף דרכם: הם שעזבו את פולין ממש בתחילת שנות השלושים, לאנטוורפן, שם קיומם היה שליו למדי; הקבוצה המשפחתית של שישה אחים, כולם קרובי משפחה, התגוררו קרוב זה לזה, כמעט כולם עבדו כחייטים. רוזה נולדה שם.
ואז יש מלחמה ויציאת מצרים; זליג בחר, אינני יודע עדיין באילו נסיבות, לעזוב לצרפת בזמן שכמעט כל אחיו ואחיותיו נשארו בבלגיה, שם סבלו כולם את השואה: איש מהם לא חזר. אח חי בצרפת וסבל מהסקופ הירוק ב-1941. האחים יוזפוביץ' נעלמו לחלוטין.
הניצולים מעטים: רוזה ששרדה בזכות הוריה שהפקידו אותה בקיץ 1941 לטיפולו הטוב של אוז"ה, בטירת שאבאן; בן דודו הצרפתי, ז'אק, הסתתר ליד גרנובל עם אמו; בת דודה, רחל, ילדה שהוסתרה בבלגיה, ושני בני דודים מבוגרים יותר, שאחד מהם חזר מאושוויץ.
רוזה מכירה רק את הסיפור הזה, את הסיפור שלה מאז אפריל; רוזה בת 88, ז'אק בן 85, בני הדודים הראשונים היחידים שעדיין בחיים, נפגשו לפני מספר שבועות.
גם משפחתו ומשפחתו של ז'אק נפגשו: כמעט כולם גרים בפריז, וברובעה-12 !
קלודין הרודי-פייר
קלודין הרודי-פייר היא פרופסור להיסטוריה והיסטוריונית בדימוס.
