הצטרפתי לראשונה ל"מארש דה לה ממואר" בשנת 2003, כשהייתי בן ארבע. מאז אני עושה את זה – למעט מקרים יוצאים מן הכלל. לא רק שהצעדה אפשרה לי להבין את ההיסטוריה של הכפר שלי, ואת ההיסטוריה של עמי, אלא שהיא סיפקה לי קהילה מכל רחבי העולם, על פני לאומים ודתות. פגשתי אנשים שלא הייתי פוגשת אחרת, והם הפכו להיות כמו משפחה בשבילי.
כילדה קטנה, בצעדה הראשונה שלי, לא הבנתי את ההיסטוריה שמאחוריה. חשבתי שזה כמו כל טיול אחר: מעייף, אבל עם פיקניק נחמד בסוף. שנתיים לאחר מכן, הוריי ניסו להסביר לי מחדש מה קרה בזמן המלחמה: משפחות יהודיות – כמונו – נאלצו לברוח מסנט מרטין לכיוון איטליה, מחשש להגעת הנאצים. 'למה איטליה?', שאלתי את אמי. "במה היו האיטלקים שונים מהנאצים?" וכך, בגיל שש, משהו כבד ישב לי בראש.
למעלה בקול דה פנסטרה ניסיתי למצוא מישהו שנראה כמו איטלקי – ברור, לדעתי, שהם היו צריכים להיראות שונים פיזית. לבסוף אמי הביאה אותי לעבר הליכון איטלקי ושאלה אם אוכל לגעת בזרועו. נגעתי בזרוע שלו. כלום. הוא נראה כמו כל מי שהכרתי, היד שלו הרגישה בדיוק כמו שלי, והדרך שבה הוא דיבר, גם אם זה היה איטלקית, נשמעה כל כך דומה לצרפתית שהכרתי.
חשבתי שיש הבדלים פיזיים בין נאצי לאיטלקי, בין רע לטוב, בינו לביני. אבל הצעדה הזאת לימדה אותי שמתחת ללאומים שונים, דתות, צבע עור, כולנו בני אדם; עמוק בפנים, כולנו אותו הדבר. כילדה, חשבתי שהקול הוא חומה בין צרפת לאיטליה, בין נאצים לחופש; אבל עכשיו אני רואה את זה דווקא כגשר, שמפגיש אנשים מכל העולם, יהודים ולא יהודים, ושם אנחנו יכולים לזכור את זוועות המלחמה, ושם אנחנו מנסים, יחד, ליצור עתיד טוב יותר.
בשלוש התמונות שצירפתי נראים אני ובני משפחתי עם שלט 'שנה טובה' בעברית. הצעדה תמיד נופלת כמה שבועות לפני ראש השנה, והנפת השלט הזה בקול בכל שנה היא התחלה חדשה סמלית עבורנו, המייצגת תקווה ומתיקות. התמונה השלישית צולמה השנה, עשרים שנה אחרי הצעדה הראשונה שלי.
רוזלי (רוזי) ברנהיים
רוזי היא מזכירת AME43. היא עברה לצרפת בגיל שלוש, וגדלה בסן מרטין וזובי, שם היא עושה את המארשה בעשרים השנים האחרונות. כיום היא מתגוררת באדינבורו, שם היא חוקרת דוקטורט על ספרות ותרבות ימי הביניים.
